The paper examines the linguistic expression of habituality showing that two concepts must be distinguished: gnomic habituality & actualized habituality. It is claimed, on the basis of Modern Hebrew, that the two concepts are derived from non-quantificational habitual operators – Hab which is modal & yields gnomic habituality, & (phi)Hab which is aspectual & yields actualized habituality. The core meaning of both operators is iteration over a contextually long interval. Syntactically, the operators differ with respect to their position: Hab is argued to be a VP-level adverb & (phi)Hab – an aspectual head. This is correlated with the fact that gnomic habituality is expressed via the simple form of the verb while the expression of actualized habituality involves periphrasis. The paper ends with a diachronic consideration of the Hebrew periphrastic form suggesting that its habitual use can already be detected in Biblical Hebrew. Figures, References. Adapted from the source document

This work wishes to participate in the typological project put forward by Aikhenvaldand Storch, by exploring the contribution of diathesis within the domain of alternating perception verbs in Modern Hebrew (MH): לראות’ to see’, לשמוע’ to hear’, להרגיש’ to feel’ and להריח’ to smell’.

This is a first rigorous attempt by scholars of Hebrew to evaluate the syntactic impact of the various languages with which Modern Hebrew was in contact during its formative years. Twenty-four different innovative syntactic constructions of Modern Hebrew are analysed, and shown to originate in previous stages of Hebrew, which, since the third century CE, solely functioned as a scholarly and liturgical language. The syntactic changes in the constructions are traced to the native languages of the first Modern Hebrew learners, and later to further reanalysis by the first generation of native speakers.

פועלי הסרה משתייכים בלשונות רבות לקבוצת הפעלים המאפשרים התחלפות בתפקידם התחבירי של משלימיהם. במאמר זה מושווים חילופי המשלימים של פועלי ההסרה במקרא ובעברית החדשה.

המאמר מציג את השינוי שעובר על תווית היידוע - ה"א הידיעה - בעברית בת ימינו. שינוי זה מתמקד בקשר שבין ה"א הידיעה לבסיס שאליו היא מצטרפת. אף שהיא עדיין צורן חבור מבחינה מורפולוגית, היא הופכת חבורה פחות ועצמאית יותר ביחס לבסיסה. עצמאות זו מתבטאת בכך שהיא מצטרפת למגוון רחב יותר של בסיסים, היא מצטרפת לצירוף ולא למילה הבודדת, ולעיתים אין היא משתתפת בתהליכי התאם דקדוקי. התנהגויות אלו אופייניות יותר לצורנים קליטיים מאשר לצורני נטייה. טענת הכותבים היא, כי ה"א הידיעה נמצאת בתהליך של שינוי שבו היא הופכת מצורן נטיה לצורן קליטי.