הספדים אלו נשאו בטקס הפרידה שנערך בירושלים ביום ראשון, ה-31 במרץ, 2019.
מלכה רפפורט חובב מירי בר זיו לוי נופר כהן
מלכה רפפורט חובב
לזכרה של עידית
התבקשתי לייצג את הפקולטה הערב ואני מרגישה מעט כמו שליח ציבור לפני תפילת עמידה בימים נוראים. עידית פעלה באוניברסיטה שנים רבות ממני, ופעילותה הייתה רבת היקף. היא השאירה חותם בכל תחום שנגעה בו, וקשרה קשרי ידידות אמיצים עם רבים כל כך. גם בקהילה האקדמית בארץ ובעולם, עידית הייתה דמות מרכזית ונערצת. אני מקווה שאצליח לתת ביטוי נאות לאישיותה מעוררת ההשראה. היא הייתה איתן טבע, גדולה מהחיים, ונותרה כך גם כשהחיים החלו אט אט לאזול.
עידית גם הייתה חברה קרובה - חייתי בחרדה מהרגע הזה כבר שנים - והנה הגיע הרגע ונשארתי פעורת פה והמומת לב. עבורי עידית היוותה מרכז כובד ומצפן באוניברסיטה. בכל נושא – מחקרי, מנהלי או אישי – ידעתי שעם עידית אני יכולה לדון, להתייעץ – וגם לריב – בידיעה שאנו דנות – מסכימות או חלוקות – לגופו של עניין, על בסיס הרצון לקדם ידע והבנה, להיטיב עם הסביבה, לקדם חזון ואנשים, בלי התנצחויות לא ענייניות.
בימים האחרונים חשבתי רבות על מה ייחד את עידית בנוף האנושי והאקדמי – כי היא הייתה מיוחדת במינה - ואנסה להנהיר זאת. אני לא מכירה הרבה אנשים שהמסלול האקדמי שלהם משקף כל כך במדויק את האישיות שלהם. עידית הייתה אמיצה, מבריקה, צבעונית ונועזת – בכל מה שעשתה. היא הייתה אינדיבידואליסטית, דעתנית, אמיתית, עם תשוקה אדירה לחיים, חדוות חיים מדבקת, וכן, גם אופטימית מאוד. יכולותיה האינטלקטואליות-אנליטיות היו אדירות. המסלול המחקרי של עידית היה מסע אינטלקטואלי אישי – ואני מדגישה אישי - ומרתק. הניעה אותה תשוקה להבין את החיים על פליאותיהם הרבות ובמיוחד התופעות שהיא מצאה בהן עניין ושהיו לה הכלים לחקור אותן. מנעד הנושאים והתחומים שהיא שלטה בהם היה עצום, והוא התרחב כל הזמן. היא רתמה את יכולותיה הסגוליות לפתור תעלומה אחרי תעלומה. והיא הייתה אופטימית – הנה מחקרים חדשים ושיתופי פעולה חדשים מביאים אותנו קרוב יותר לפתרון תעלומות ולתובנות עמוקות בתחומים שונים בשפה.
נאמר לי שכולם מכירים את הפרופיל האקדמי של עידית ולכן לא צריך להתייחס אליו הערב, אלא לאישיותה כפי שהיא באה לידי ביטוי בעבודה לצדה באוניברסיטה. אבל הפרופיל האקדמי שלה הוא גם יוצא דופן – והוא מתמזג באופן מדויק באישיותה המיוחדת. אנסה להסביר. רוב החוקרים בבלשנות – כמו בכל תחום אחר – בוחרים תחום התמחות ומתעמקים בו. התחום נהיה אזור הנוחות שלהם, והם אפילו אולי מנכסים אותו אישית. אמנם עידית הייתה מזוהה כמומחית בסמנטיקה פורמלית – תחום רחב כשלעצמו - אבל היא תרמה תרומות חשובות בתחביר, מורפולוגיה פונולוגיה ולאחרונה גם בבלשנות היסטורית כלומר בתת-תחומים רבים בבלשנות. ברגע שהרגישה שפתרה תעלומה, לא היה לה זמן לעשות קידום מכירות לעצמה, והיא לא הסתפקה בהישארות באזורי נוחות – היא הייתה מוכנה להסתער על התופעה הבאה שרצתה להבין. ואם על הדרך הייתה צריכה להתמחות בעוד תת-תחום בבלשנות (או בתחומים נושקים), אז התמחתה. התמחתה והסתערה.
אם הייתי צריכה לאפיין את הערך המרכזי בחייה של עידית – הייתי בוחרת במושג כבוד – במובן של dignity לא honor. היא רצתה לחיות עם dignity ורצתה – מה זה רצתה – דרשה -- שהסביבה שלנו תהיה מכבדת לאנשים ולמחקר. עידית מעולם לא חפשה כבוד. היא מאוד התגאתה בקבלת פרס ישראל – אבל התגאתה בעיקר בכך שקהילת המחקר שייצגה מקבלת הכרה, ושההכרה בהישגיה המחקריים תביא אולי את תוצאות המחקר ותובנותיו לצבור רחב יותר.
עידית הייתה אשת חזון. אין זמן לפרט את כל היוזמות שקידמה במשך השנים והעשירו את חיי הקהילה האוניברסיטאית בארץ ובעולם. ואבל אם ציינתי שמסלולה המחקרי היה מסע אינטלקטואלי אישי, הרי שאהבתה הגדולה הייתה לעברית, והפליאה שרצתה לפצח יותר מכל, הייתה פליאת הפיכתה של העברית לשפה דבורה בשלהי המאה הקודמת. ואם עידית הייתה אשת חיבורים, החזון הגדול שלה היה להפגיש את התובנות של המחקר על העברית המתבצע פה בארץ עם התובנות בכל תחומי המחקר על שפה שנעשה במרכזי המחקר הגדולים בבלשנות בעולם. ליוויתי את התגבשות החזון הזה במשך שנים, והוא התחיל לרקום עור וגידים בקבוצת המחקר שלנו במרכז סכוליון באוניברסיטה העברית, ונמשך בפרויקט במימון האיחוד האירופי שבו זכתה עידית לפני שנתיים על התהוות העברית החדשה, פרויקט שבו התמזגו כל מסלולי המחקר של עידית עד כה ומצאו ביטוי.
רצה הגורל ובדיוק בתקופה זו עידית נאלצה להתמודד עם מחלתה. וכאן עידית התגלתה במלוא אצילותה. היא המשיכה להתנהל מתוך אותו dignity שציינתי. היא לא רצתה להנכיח את מחלתה, והצניעה את ההתמודדות אתה. בתקופה האחרונה הקדישה את כוחותיה לקידום הפרויקט וקידום אנשים בסביבתה. יומיים לפני שנפטרה, עידית הובילה דיון בקבוצת המחקר שלה. היא הגיעה לדיון באפיסת כוחות. אבל ברגע שהדיון התחיל, האושר היה נסוך על פניה. היא הייתה חדה כתער; הדיון הוביל לתובנות חדשות. עוד באותו לילה המשיכה להתכתב עם תלמידים וקולגות.
כפי שציינתי – עידית הייתה קולגה וחברה קרובה. אהבתי אותה מאוד. בזמן שניסיתי כמיטב יכולתי לתמוך בה בשבוע האחרון לחייה, היא דווקא התעקשה לנסוך בי אופטימיות לגבי העתיד בכל הרמות. וחוש ההומור שלה לא נטש אותה עד הרגע האחרון. מחילופי וואטסאפים האחרונים בינינו: אני: איך את מרגישה? עידית: כרגיל, כלומר חרגיל אני: אימוגי מתאים יותר או פחות עידית: יהיה טוב אני: בעזרת השם, אני מגייסת אותו. עידית: הוא לא מכיר אותי, וזה הדדי אני: עשיתי הכרות ביניכם- חד צדדית מזמן עידית: תודה! אם לא יועיל לא יזיק.
עם או בלי קשר, בשנים האחרונות עידית קראה הרבה מאוד בתנ"ך – היא אהבה את העברית המקראית וחקרה אותה באהבה גדולה. אסכם אם כן את אישיותה של עידית על דרך ביטוי תנכ"י – עידית – גדולת העצה ורבת העלילה – תחסרי לי ולכולנו מאוד, מאוד.
מירי בר-זיו לוי
השקעתי די הרבה בהיערכות הנפשית שלי לקראת המוות שלך. חרדתי מהרגע הזה הרבה זמן. ובכל זאת הצלחת להערים עליי ולשכנע אותי שאת בלתי מנוצחת. הרגע הגיע ואני הלומת כאב. החלל שהשארת הוא עצום, כשם שהנוכחות שלך בעולמי שלי ובעולם בכלל הייתה גדולה. בהקשר הזה אקרא כמה מילים של מריאן ויליאמסון:
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי, אלא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו, שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? אבל כשאנחנו בוחרים לשחק בקטן אנחנו לא משרתים את העולם. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. כשאנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו."
אולי לא היית אוהבת את החלק של אלוהים בציטוט הזה, אבל את לא יכולה לעשות לי עכשיו פרצוף ואני יכולה להגיד מה שאני רוצה. את הפצת את האור ואת הקסם שלך לכל עבר. לא פחדת להילחם או להכעיס, צפצפת על מי שלא התאים לו, והרשית לעצמך להיות מבריקה, יפיפייה, מוכשרת, אהובה, פורצת דרך ונערצת. תודה שהרשית לעצמך. אני עצמי כבר ילדה גדולה, ועדיין זקוקה להרים עיניים למעלה ולראות שם נשים ראויות לחיקוי. מילאת עבורי את הצורך הזה בגדול.
השנים האחרונות שלך לוו בצל המחלה, הכאבים והטיפולים, אבל גם כבשת בשנים האלה פסגות בחייך המקצועיים ורווית סיפוק, הכרה וגם נחת. ראיתי את זה מקרוב. ב-2013 התחילה פעילותה של קבוצת התהוות העברית החדשה במרכז מנדל סכוליון. בתחילת הדרך לא היה לי מושג עד כמה בגדול את חושבת, אבל בתום הסמסטר הראשון כבר הובלת בגאון הוצאה של גילָיון מיוחד בכתב עת, על ההשפעה של שפות אחרות על העברית החדשה. הגדוּלה שלך הייתה לא רק בחזון. כעורכת הגילָיון היית מעורבת באופן אינטנסיבי בכל אחד מהמאמרים הרבים שהתפרסמו בו. הקבוצה בסכוליון הייתה פעילה ופורייה, ואת המשכת להוביל במלוא המרץ, גם כשאובחנה מחלתך ב-2015. ב-2016 התבשרנו בהתרגשות שזכית בפרס ישראל. אקורד הסיום לפעילות הקבוצה היה כנס מפואר, שהגיעו אליו מכל הארץ ומכל העולם, ורבות דובר בו. ספר בעקבות הכנס הזה יראה אור בקרוב.
בשנתיים האחרונות התמסרת לפרויקט ה-ERC מבא"ר, העוסק גם הוא בהתהוות העברית החדשה. זאת הייתה זכות גדולה בשבילי לעבוד אתך בצמידות, ושיעור גדול. הייתה לך תפיסה ברורה מאוד של מהו מדע ומהו מחקר ותפיסה נדיבה ונחרצת של תפקידך כמנחָה. לא תמיד זה היה קל. היית תובענית בדרישותייך, היו לך סטנדרטים גבוהים מאוד. לא ויתרת על שום פרט בשום רמה, מהמרווח בין השורות ועד בהירות הטיעון. ההערות שלך היו ישירות, נחרצות ואקספרסיביות למדי, בין אם היו חיוביות או שליליות. היית אקספרסיבית מאוד גם בהבעות הפנים שלך, ובדרך כלל היה צליל מלווה אופייני לכל הבעה, לפעמים הפקת אותו בקול ולפעמים לא. היה לך את המבט של אואו. אמירה מעניינת. ואת המבט של שמעת את זה? את גם מבינה איך זה מתקשר למה שדיברנו עליו קודם? והיה גם המבט של פפפ, איזה שטויות!!! היית משעשעת, צחקנו הרבה. היית מאוד מרוצה מהצוות שלנו. והיה לך אכפת מאוד מכולנו. אחד השיאים של מבא"ר היה הנסיעה לצרפת בנובמבר האחרון. נסענו יחד, 6 מחברות הקבוצה, להציג בכנס. התייחסת אלינו כמו אמא ברווזה שמגוננת על הבנות שלה וגאה בהן.
לפני פחות משלושה שבועות הרצית בסמינר המחלקתי של החוג לבלשנות. לפני ההרצאה נראית חולה וחלשה, וכששאלתי איך את מרגישה ענית "אני בקושי חיה". ההרצאה עצמה הייתה מצוינת. כשנותרנו בחדר רק את ורותה ואני, הרשית לעצמך להתיישב ולהיאנח. שאלתי אותך איך את ואם את כשירה לנהיגה. הסתכלת עליי כאילו נפלתי מהירח. מה, אני נראית כל כך רע?? וכשרותה אמרה שאת נראית גמורה, עשית את הפרצוף של הפפפ ואמרת: מה, אני עומדת בנהיגה?? אני רק יושבת בנהיגה!!
היום האחרון שלך באוניברסיטה היה יום שני שעבר. הגעת באיחור למפגש השבועי של מבא"ר, שלא כהרגלך, אפורת פנים, עם קול חלש, והליכה איטית איטית. אבל איך שנדלקו האורות והמפגש התחיל, חזרת למלוא חושייך, חדה ומלאת חדווה מההרצאה ומהדיון. אחר כך עוד הקדשת תשומת לב לזאת ולהיא, ובערב עבדת במלוא המרץ. אני קיבלתי ממך ארבעה מיילים, שלושה בנושא דפי מבנה. בדפי המבנה ראית ביטוי להצלחת הפרויקט ואין כמעט דבר ששימח אותך בתקופה האחרונה יותר מהעובדה שהתחלנו להעלות אותם סוף סוף לאתר החדש שלנו. הראשון עלה לאוויר. ואחריו עוד אחד. ועוד אחד. כבר שלושה באוויר. ועוד כעשרה בתהליכי הכנה מתקדמים. התרגשת מכל דף שהגיע. "תרמו לנו דף מבנה!!!" צהלה כותרת המייל ממך. ביום שני בערב כתבתי לך שהדף הרביעי עלה לאוויר. ענית: "ראיתי שיש כבר 5 דפי מבנה, לא 4! זה כל כך משמח אותי". 5?... חשבתי. הרי יש רק 4. עצרתי את עצמי מלכתוב לך את זה. אם זה כל כך משמח אותך, אדאג שיעלה בקרוב דף חמישי. ביום רביעי בערב כמעט שלחתי לאישורך דף מעודכן. ידעתי שמצבך אנוש. אבל קול קטן בפנים עוד אמר שמי יודע, אולי תתאוששי לזמן מה ותשמחי בדף הזה. נדמה לי שזו הייתה בערך השעה שבה נפרדת מהעולם.
אוי, עידית. כואב ועצוב לי כל כך להיפרד ממך. היית ותמשיכי להיות עבורי אור גדול. הֲיי שלום, אהובה.
נופר כהן
היית מורה שלומדים ממנה הכי הרבה בדרך של התבוננות וחיקוי. הרי את הלהט והסקרנות שאפיינו את הגישה שלך למחקר ולהוראה ממילא אי אפשר ללמד, זה משהו שאפשר רק להידבק בו, וזה גם מה שאפשר לכל תלמיד שעבר תחת עינייך המקצועיות למצוא את הדרך הייחודית ואת תחומי העניין שמעוררים בו או בה את אותה התלהבות.הקורס 'סוגיות בסמנטיקה' שלימדת במשך שנים רבות היה לכולנו אבן דרך משמעותית וזיכרון בהיר של חדווה לימודית. שנה אחר שנה, הצלחת להציג לתלמידים את הנושאים הבסיסיים במחקר הבלשני באופן רענן, מפעים ויחד עם זאת נגיש ומסקרן.
לימדת אותנו להסתכל לעברית בעיניים, במבט מפוכח שלוקח בחשבון את כל המורכבות ההיסטורית והמחקרית שהשפה שלנו כרוכה בה. היית ועודך תאורטיקנית בלתי מתפשרת, שלרגע לא שוכחת להקשיב לשפה שנוכחת ומשתנה סביבנו. למדנו ממך שחשוב ללמוד את התאוריות העדכניות של עולם הבלשנות, אלה שמדברות על משתנים כבולים ותנועת WH ,אבל גם להכיר לעומק את העברית ואת מסורות המחקר שהתפתחו סביבה. היכולת לעשות סינתזה בין התאוריה האבסטרקטית והלשון האמיתית הולידה את המחקרים המבריקים שלך, שקידמו בצורה מטאורית את מצב הידע של הקהילה הבלשנית בכללותה. אנחנו רק יכולות לייחל לעצמנו להמשיך וללכת בדרך הבטוחה שהמחקר וההנחיה שלך התוותה לנו.
היית בעצמך גוף ידע שלא יבייש אוניברסיטה שלמה. ידעת לתת משובים מדויקים וחדים, לא היססת להגיד שהרעיון שהצענו הוא שטות מוחלטת, אבל תמיד נתת גם ביקורת בונה, שהייתה מובילה בסופו של דבר לעבודה טובה יותר. ידעת לזהות בבהירות מכשולים מקצועיים ורגשיים שסטודנטים מתמודדים עמם ולתת פתרון ישים וכלים פרקטיים לתקן ולשפר. ואחר כך להמשיך ולהשגיח על ההתפתחות האישית שלנו, ולחזק אותנו על השינוי והדרך שעשינו.נתת לנו את התחושה שביחסי מורה ותלמיד יש משהו הדדי, שאת כאן גם בשביל ללמוד מאיתנו. זו הייתה גישתה של עידית לבני אדם באופן כללי – גישה של הקשבה אמיתית ועמוקה, גמישות ופתיחות מחשבתית שאיפשרה לה להיות מופתעת ומושפעת גם מדעותיהם של תלמידי שנה א' בתואר הראשון.
אי אפשר להפריז במידת ההשפעה שיש לעמדה כזו על תחושת הביטחון והמסוגלות של תלמיד בתחילת דרכו. אנחנו מודים לך על כך מעומק הלב של כל אחד ואחת מאיתנו. נשארנו עם כל כך הרבה שאלות שלא הספקנו לשאול, רעיונות שמחכים לאישור או למבט של אי-שביעות רצון שישלח אותנו חזרה לשולחן העבודה, וגעגוע לנוכחות אדירה שאנחנו יכולים רק לקוות שתמשיך ללוות אותנו הלאה.
להתראות, עידית.
תלמידי החוג לבלשנות
מרכז LLCC
ותוכנית HUJI-TAU